André Hajdu's interview hebrew 49

I: איך אתה רואה רוג'ר? כמו אמן, מוסיקאי או מישהו אחר?

A: נגיע לשם. אלה שאלות, אני לא עונה. איך אני רואה את עצמי, את מתאמנת? אני עושה כמיטב יכולתי לא לענות על השאלות האלה.

מה שבטוח הוא שהחיבור שיש לי עם רוג'ר סובב סביב האמנות, שכן אני עושה אמנות ומייצר אותה.

דאדו נחמיאס, שנפטר לאחרונה, היה ידיד קרוב של רוג'ר ואני. מיקי ארדלי היה גם ידיד קרוב. רוג'ר בטח הזכיר את זה.

מיקי היה קרוב אלי מאוד. עם זאת, היחסים שלנו לא היה מבוסס על עקרונות אמנותיים. האמנות של מיקי היתה שונה. כשאני אומר שזה היה שונה, אני לא מתכוון שזה היה פחות או יותר חשוב משלי. הכיוון שלו היה שונה. אנחנו לא יודעים על מה הוא מדבר.

באשר לרוג'ר, רות ואני יודעים כל חייו, והוא יודע כל חיי.

רות הזכירה גם את הדי טרג'אן. היא ציירה עם רוג'ר. הוא הכיר אותה היטב. לחדי הייתה מערכת יחסים חזקה מאוד עם האמנות. אנחנו יכולים לומר שהיא ידעה את "הדת" של האמנות. היו לה גם כיוונים וחיבה שלא היו שלי.

בכל מקום שבו ניתן למצוא אמנות, אנו חשים כי האמנות קשורה לחייו של האמן. וכל אחד שונה זה מזה. מצד אחד, יש הפרדה מוחלטת בין האמנות של כל אחד. מאידך גיסא, הקרן האישית חזקה מאוד, והאמנים קשורים זה לזה.

כשהגעתי לישראל לא ניסיתי לברוח. רציתי לגלות מדינה חדשה, עם אוכלוסייתה, הקריטריונים האידיאולוגיים והסוציולוגיים שלה ... יכולתי לעבוד כפרופסור באוניברסיטה, לדעת ולנהל את השיטה הזאת. אבל אילו הייתי כזה, לא הייתי מתרועעת עם רוג'ר, ששינה את מצב רוחו כל שתיים או שלוש דקות, הייתי מבקשת להיות ידידה רק עם פרופסורים.

יסוד זה הוא מאוד חשוב. אנחנו מתחברים, כי אסור לנו להתנהג כמו אוטיסט, אנחנו בונים משפחה, פוגשים אנשים, אבל מעריכים אותם בלב, באינסטינקט.